זוהי יפו, ילדה, זוהי יפו / קפה פול וסיפור

בוקר. יפו. פסענו דרומה ברחוב יפת המתעקל לו לאיטו. בעצם, הכל איטי פה בשעות הבוקר. ישן מתערבב בחדש, ערבית בעברית. לבנט. וברחוב יפת 142 (קרוב לרחוב מנדס פראנס) מצוי קפה פול.

ביום שישי לפנות ערב בואכה שבת מתקבצים בו צעירים ומבוגרים, מקומיים ותיירים, עשירים ועניים, מי לקרוא עיתון, מי לשתות גזוז בטעמים, מי לשתות קפה ולאכול עוגייה, ומי להתעדכן בחדשות המקומיות. גם דיירי המדפים של הקפה מגוונים: אוסף מקינטות, מכונות קפה, סיפולוקס, מכונת תפירה עתיקה, כוסות אספרסו, מסננים לתה, פולי קפה לטחינה.

וגם בבוקר קפה פול הוא מפלט שקט מהרחוב המהביל. ליתר ביטחון, וכדי שלא יטרידו המטרידים בשאלות שהתשובה עליהן ידועה מראש, הוצב שם שלט על הקיר מול הכניסה: "אין נס קפה".

אנחנו יושבות, מדברות עסקים, נהנות מגזוז (כל כך רטרו) ולאחריו אספרסו. בביקור אחר טעמתי מהעוגיות הטובות שאופים במקום ומחוסלות במהירות. לצידנו ישבו שתי תיירות צעירות שאכלו בהנאה רבה ארוחת בוקר.

פתאום הוצפתי זיכרונות.

זה היה לפני שנים. סיימתי פגישה ביפו. יצאתי לרחוב יפת ופסעתי כעשרים מטרים (שנדמו לקילומטרים בגלל התיק הכבד) עד לתחנת האוטובוס. ילדונת חייכה אליי כשעברה לידי, חייכתי חזרה. בחיוך היא חשפה פה ובו שיניים חסרות, שיני חלב.

אחרי כעשרים דקות של שיממון תחבורתי, עברה מונית.עצרתי אותה. הנהג, יפואי, עשה סיבוב בכל יפו תוך שהוא מסביר לי את ההיסטוריה של הבניינים הישנים. היה מאלף. כמעט לכל בית הצמיד סיפור: כאן היה בית חולים מתקופת המנדט; שם – מנזר; הקולנוע הראשון ביפו – "אילת", סגור מזמן; כאן שוק כזה ושם שוק אחר; והנה – פה כדאי לקנות אדמות מינהל ולהקים בניינים לזוגות צעירים ולייהד את יפו. "קדימה, למה את מחכה? יש לך קרובים בממסד?" הוא שואל. "לא" אני עונה. "חבל" הוא מתאכזב ומתעקש: "אבל את תדברי 'איתם', נכון?"

אחרי כעשר דקות נסיעה צפונה, קלט הנהג ששכח את הטלפון הנייד שלו אצל שותפו 'הישן'. "אל תדאגי, זה בדרך". אחרי נסיעה קצרה עצרה המונית ליד פחון ובו עצים מעובדים, מֶפסלת, מכונה לעיצוב העץ שאין לי מושג איך קוראים לו והמון חתיכות עץ מפוזרות. היו גם כמה מוצרים מוגמרים (מוטות למעקה עץ, רגליים לשולחן, כיד הדמיון הטובה).

הנהג הראה לי בגאווה את יצירותיו של שותפו לשעבר. אני שותקת. הוא אוסף בהתלהבות כמה דוגמיות ונותן לי: ריבוע עץ, התחלה של רגל של משהו לא ברור (כסא? שולחן? ארון?) ומין כוסית עם חור בתחתית. שלושה עצמים בלתי שימושיים בעליל. לקחתי.

ואז השתתפתי בעידוד הפעיל של נהג המונית את השותף לשעבר שלא ללכת ברגל מיפו לבת ים ולבוא איתנו במונית. אחרי כמה הפצרות ושכנועים התרצה השותף לשעבר והסכים. בינתיים המונה רץ כמו משוגע. כשנכנסנו כולנו למונית, הערתי על כך לנהג. הוא מייד התנצל, איפס את המונה ושאל אותי: "כמה את רוצה לשלם?". אמרתי לו שהנסיעה במונית ליפו עלתה לי 20 ₪, אז נראה לי סביר שחזרה בפקקים, כולל מדריך תיירותי, יעלו 25 ₪. הוא ניסה להתמקח קצת, אבל נכנע (נפש של אמן כבר אמרתי?).

במשך כל הנסיעה התווכחו השניים  -השותפים לשעבר –  כאילו היו עדיין נשואים. זה מנסה לשכנע (באהבה) את האחר לעזוב את עסקי המוניות, שלא רואים בהם כסף, ולחזור לעסקי העץ שמכניסים הרבה. והאחר מנסה לשכנע את הראשון לעזוב את העץ ולהצטרף לעסקי המוניות. והכל מתובל בקינטורים הדדיים, תוך שמעת לעת הם מגייסים אותי לצידם. "נכון?"; "נו, מה את אומרת?"; "ברור שאני צודק, לא?"; "אם יש עושר אז יש אושר, לא כך?"

הגענו עד לנישואים. "מסכן מי שיתחתן איתך" העיר לי בכובד ראש הנהג. "אני דווקא סבורה שהוא יהיה בר-מזל; הוא יתחתן איתי". "כן, אבל מה יקרה אם הוא ישתכר פחות ממך?" "מה יקרה? כלום." ואז גייסתי את ידיעותיי הפמיניסטיות להנחתת-מחץ: "הרי הכל נובע ממוסכמות חברתיות מטופשות. מי קבע שדווקא הגבר צריך להשתכר את המשכורת הגבוהה במשפחה?". הנהג ממש לא התרגש: "בסופו של דבר זה יתסכל אותו ותיפרדו".

יופי. בהבל פה כבר הפכתי לגרושה. וכגרושה טרייה, הציע לי הנהג את חברו האמן, שגם הוא גרוש ומעדיף קשר עם גרושות. "את יודעת, כאלה שכבר היתה להם מערכת יחסים ארוכת-טווח בעבר". שיתפתי פעולה: "למה לא?". תכף ומייד נהג המונית התעשת: "אבל את לא תרצי בעל אמן, נכון?". ושוב חזרנו למעגל השוטה. או אז החל האמן, נגר-העץ, לדבר בשבחו-שלו. לדבריו, הוא מעוניין לעשות כסף כמה שיותר מהר, כי הכסף הוא מה שחשוב בחיים, וזה גם המרשם לשמחה, הנאה ואושר בחיים. כשאין כסף, הנישואים מתפרקים. "מניסיון".

ואז שקע הנהג בהגיגים: "וכי מהם נישואים?: ארבעה חודשים (אני סופר גם את ירח הדבש) יש התאהבות, ואחר כך זה התרגלות. השניים מתרגלים לישון אחד עם השני, מתרגלים לחיות ביחד ומכוח ההרגל נשארים יחד. עד שנגמר הכסף ויום אחד מגלים ששונאים. זוהי כל התורה על רגל אחת." (ליתר דיוק בישיבה על התחת).

כשהגענו לאזור רחוב לינקולן, הייתי אני צריכה להסביר לנהג המונית איך להמשיך ולנסוע. הרחובות בתל-אביב מבלבלים אותו והוא לא מסתדר כל כך טוב בנוף האורבאני. באחד הרמזורים ניסה לעצור אותנו נוסע פוטנציאלי – איש עסקים צעיר אך עצבני ונמהר – "מגיע לבורסה?" הנהג הסתכל עלי בתחנונים. מצטערת, אמרתי, אנחנו למקום אחר.

חזרתי עייפה למשרד, אחרי שנפרדתי מידידיי החדשים והבטחתי לשמור על קשר. במשרד הכול היה כרגיל, ועכשיו גם היו לי שלוש חתיכות עץ בלתי שימושיות להחריד.

מירה-בל טועמת וכותבת. יולה מצלמת וטועמת. וביחד אנחנו MiYu
מעדניה עסקית – כתיבה שיווקית וצילום תדמיתי – יצירתיות בתחום הגסטרונומיה

לתחילת הפוסט
לדף הבית»