הדייט הראשון של MiYu/ הרברט סמואל

צהריים ביום יפה ומעונן חלקית של חורף ינואר 2010 [לא יאומן שכבר עברו 9 חודשים מאז...]. אני מחכה בהרברט סמואל, קצת נרגשת, לא יודעת למה לצפות. קבעתי פגישה עם יולה זובריצקי, צלמת מוכשרת, על מנת לדון באפשרויות לשיתוף פעולה.

צהרי היום בהרברט סמואל, על הבר, נשמע כמו הבטחה לפגישה עסקית נהדרת עם חיוך.

נפגשנו חודש לפני, בדצמבר 2009, בארוחת ערב רבת משתתפים. יולה ישבה בקצה אחד של השולחן, אני ישבתי בקצה השני. החלפנו מבטים סקרניים, אבל לא יכולנו לדבר. בסוף הפגישה הספקנו להגיד שלום אחת לשנייה ולהחליף כרטיסי ביקור.

כשראיתי את התמונות ששלחה לי מאותה ארוחה, הרגשתי שאני חייבת לפגוש אותה. כשהיא ראתה מה כתבתי על הארוחה, היא הרגישה שהיא חייבת לפגוש אותי. היה זה כאילו נכנסנו כל אחת לראש של השניה. היא הבינה – בלי מילים – מה אני הייתי רוצה להביע מבחינה ויזואלית ואני הבנתי – בלי מילים – מה היא היתה רוצה להביע טקסטואלית. חיבור מיוחד שכזה.

יולה הגיעה. החלטנו קודם להזמין ואחר כך לדבר. שיתוף פעולה ראשון נוצר כבר כאן, כשהסכמנו לחלוק ארוחה עסקית.

עיניי אורו כשראיתי שבין המנות הראשונות מצוי לו מרק ארטישוק ירושלמי [עכשיו בוודאי גם מתפשט חיוך גדול על פניהם של קוראיי הנאמנים, אלה שקראו את החוויות מביקורי בכתית. לטובת המצטרפים החדשים אסביר, כי ארטישוק ירושלמי ואני זה סיפור אהבה של שנים. מכיוון שזו הייתה העונה של הפקעת הטעימה הזו, הרי שגם כאן, כמו בכתית, היה כתוב לי על המצח שזו המנה הראשונה המנצחת עבורי]. יולה זרמה עם ההחלטה, וזה היה סימן בשבילי שזוהי תחילתה של ידידות מופלאה.

בזמן שהמתנו למרק התענגנו על החלון הענק לים התיכון, ובחרנו יין שילווה את הארוחה. התברר שגם ביינות יש לנו טעם דומה, ושתינו בחרנו, מבין מבחר היינות שהוצעו בכוסות, קברנה סוביניון של שאטו גולן 2006. יין בארומה וטעמים עזים ומפתיעים.

המרק הגיע בצלחת עמוקה בצורה שהזכירה לי במשהו את כוס החיבוק של מקס ברנר, רק גדולה יותר. בזמן שיולה צילמה את המרק, החזקתי את הכף ונוכח הריחות המזמינים שאפפו את הצלחת, כמעט הרסתי (במחי יד, תרתי משמע) את שיתוף הפעולה שבהתהוות.

כשקיבלתי אישור, מיהרתי לטעום את המרק. הכף הראשונה של המרק חיבקה אותי בחום. היה זה מרק סמיך ועשיר בטעמים. מדי פעם נתקלתי בחתיכת ערמון, ששחתה לה באדישות במרק. מרק אחר לחלוטין מחברו שגמעתי בשקיקה בכתית. ארטישוק ירושלמי אחד, ושני מרקים דגולים שונים כל כך זה מזה.

הרברט סמואל על הבר מקום נהדר לפגישה עסקית. השיחה זרמה, יולה ואני שוחחנו על אלפי דברים, ללא כל הפרעה ותוך שמירה על הפרטיות. מסתבר שבכל אחת מאיתנו טמון הרבה יותר מאשר צלמת או כותבת. לכל אחת מאיתנו סל כישרונות וכישורים גדול מאוד, ולא סתם הרגשנו בנוח – אנחנו משלימות אחת את השנייה.

רוב הזמן לא שמנו לב, אבל מסביבנו ישבו סועדים נוספים, ותודות לאקוסטיקה הנהדרת של החלל הענק שיחותיהם כלל לא הפריעו לנו. השירות היה קשוב, חייכני ומהיר. אלמלא רצינו שתינו להאריך את החוויה ולהישאר עוד ועוד, ניתן היה לסיים את הארוחה בזמן קצר הרבה יותר, זמן המתאים להפסקת צהריים ביום עמוס.

המנה העיקרית – ניוקי עם אפונה ירוקה, ערמונים ושמן כמהין – הגיעה אלינו כמו דוגמנית בתצוגת אופנה. אסתטית, צבעונית, מושכת, מזמינה ומפיצה ריחות לכל עבר. ואת שהבטיחה המנה היא גם קיימה – הניוקי היו נימוחים בפה, השתלבו נהדר עם האפונה ועם הרוטב על בסיס שמן כמהין וערמונים שעטף אותם באהבה ובמסירות.

בזמן שיולה צילמה את המנה, גנבתי בזהירות ניוקו אחד מהצד, התענגתי עליו ושכחתי לרגע מה היתה מטרת המפגש. גם לניוקי ולי היסטוריה ארוכה, לזוכרים מביניכם, והניוקי בהרברט סמואל בהחלט ניצבים בשורה הראשונה, יחד עם אלה שדגמתי בעבר במאראבו ובכרמלה בנחלה.

בין טעימה להנאה ותוך כדי שיחה זורמת בחרנו שם למיזם החדש – MiYu – שהוא גם חיבור תחילת השמות של שתינו וגם "אני ואת" כמילות שירו של אריק איינשטיין "אני ואת(ה) נשנה את העולם. אני ואת(ה) אז יבואו כבר כולם". עכשיו רק נותר למלא אותו תוכן.

אבל לפני שאימצנו את המוח בעניינים מייגעים, המשכנו לקינוח. הפעם יולה הובילה, ובחרנו במנה חדשה במחלקת הקונדיטוריה – נמסיס שוקולד וגלידת טונקה.

אני התלהבתי במיוחד ממשיכת המכחול של הקרמל במלח שליוותה את המנה. השילוב הזה מוכר לי מצרפת, מאזור ברטאן (Bretagne) שבצפון, שבו קרמל בחמאה מלוחה הוא מעדן מקומי. ליקקתי בהנאה את הקרמל מהצלחת.

נמסיס השוקולד שעוטר בעלה זהב היה מתוק לי מדיי (אני לא מאוהבי המתוק מתוק), אבל נוכח תגובותה של יולה, אין לי כל ספק שהוא ישמח לבבם של חובבי המתוקים והשוקולדים באשר הם.

סיימנו את הארוחה בקפה, והמשכנו לדבר מחוץ למסעדה עוד כשעה. המשך יבוא. אין לי ספק…