הקומה ה-11 / טעם של עוד

קראון פלזה סיטי סנטר.

תוך כדי נהיגה באיילון דרום אני קוראת את הכיתוב באדום המתנוסס בראשו של המגדל המרובע שבמתחם מגדלי עזריאלי. פעם, אני מהרהרת, הועלתה ההצעה לקרוא למתחם "מרכז השלום". ההצעה נזנחה, וגם היום, למעלה מאחת-עשרה שנים לאחר הקמת המתחם, השלום עוד לא הגיע.

בקומה ה-11 של המגדל משגיח אבבה על הירקות הנצלים להם לאיטם על הגריל. מעל הגריל מיתמר עשן וריח הירקות הנצלים מתפשט בכל המטבח. שף אייל רוזנברג מאמין באנשים. אבבה החל את דרכו כעובד ניקיון. אייל זיהה בו פוטנציאל, אבבה הביע עניין והיום הוא עובד מטבח מן המניין. עובד מטבח עם חיוך.

מדי פעם נכנסים למטבח מלצר או מלצרית על מנת להוציא מנות או להחזיר צלחות מלוכלכות ומפרים את השקט היחסי בו מתנהלת סימפוניית המטבח. המלצרים, החוליה המקשרת בין המטבח לסועדים, מכניסים עימם בכל פעם קצת מהמסעדה פנימה.

מצוידת בכוס שיראז 2006 של ברקן התיישבתי לשולחן. הבחירה ביין התגלתה כנפלאה – לאורך כל הערב היין הכהה נפתח יותר ויותר, הפיץ לכל עבר ריח משכר וטעמים נפלאים של מיני פירות יער מתובלים. תחילה הגיעה לשולחן פוקצ'ה חמימה ולצידה פסטו (בזיליקום, פטרוזיליה וכוסברה) וטפנד נהדרים שפתחו את התיאבון. כבד אווז צלוי בגריל התקבל מייד לאחר מכן בברכות. לצידו הונחה ריבת עגבניות שרי עם נגיעה של סויה. וכך התברר מעל לכל ספק, שהתפריט בקומה ה-11 מבוסס מטבח פיוז'ן.

התענגתי על שקדי העגל הנימוחים ועשירי הטעם ששליתי מתוך סלט שקדי העגל שהוגש בהמשך. אחריו הגיעה מנת סינטה כבושה בשמן זית, שהוקפה בסלט נבטים ונמשחה בוינגרט איולי צ'ילי. כקרניבורית מנוסה, הזזתי את ענן הנבטים הצידה וכבשתי את הסינטה פעם נוספת. לשם שינוי, הייתי בעד הכיבוש.

בין המנות הראשונות לעיקריות הגיעה מנת פילה דניס על מצע של ירקות מוקפצים ברוטב סצ'ואן. הדג היה טרי ועסיסי, ושילוב כל מרכיבי המנה שחרר בחיכי קשת של טעמים נהדרים.

הבטתי בשלווה איך האחרים עטים על מנת ההמבורגר ודגמתי את הדבר האמיתי – פילה בקר, צלעות טלה, ונתח פריים-ריב. כמי שאוכלת לא-כשר (וגם משתדלת לא לאכול כשר אם לא חייבת), הופתעתי לגלות שצירוף המילים "אוכל", "כשר", "טעים", "איכותי" אפשרי במשפט אחד. הפילה והפריים-ריב היו נהדרים ועסיסיים, למרות שהוציאו להם את הדם. את מנת צלעות הטלה אהבתי פחות, משום שהיתה חסרה את הטעם המובהק של טלה/כבש.

השף אייל רוזנברג מאמין בחומרי גלם איכותיים: "אוכל ולא קוסמטיקה. האמת על השולחן" הוא המוטו שמנחה אותו. באמתחתו של רוזנברג ניסיון עשיר בעבודה במטבחי מלונות בינלאומיים ובמסעדות בישראל ובצרפת. הוא עומד בראש מטבח המסעדה מזה כחצי שנה ובשלב זה מבצע את התפריט שקיבל בירושה מהשף הקודם, אבל אוטוטו דברים עומדים להשתנות. נפלה בחלקי ההזדמנות לשבת לצידו של אייל בזמן הארוחה, כך שהקשבתי להסבריו על המנות, ל"אני מאמין" המקצועי שלו, ובתורי הצקתי לו בשאלות נוספות.

ואז הגיע הסושי. אח, איזה סושי. סנדוויץ, ומאקי, ואינסייד-אאוט, וניגירי. והכל טרי-טרי. בכניסה למסעדה יש בר-סושי, בו מוצעות ארוחות קלות מבוססות סושי וכן עסקיות במגוון קומבינציות.

שמחתי לגלות שהמרגרינה אינה מלכת המטבח בקומה ה-11, ולמעשה היא נעדרת כמעט מכל המנות, כולל האחרונות. כך, לדוגמא, במנה שזכתה לשם "תחרת שקדים ותפוז", קציפה עשויה מקרם קוקוס מחליפה את השמנת המסורתית. המנה היתה, לטעמי, הטובה שבמנות האחרונות. גם רעיון ההחלפה מצא חן בעיני, ולמחרת, כשהכנתי בצהריים פסטה ברוטב פטריות ל-12 נשים רעבות, החלפתי מחצית מכמות השמנת בנוזל קוקוס, והרוטב עם הטוויסט זכה לתשבוחות.

הקינוחים המשיכו לזרום בזה אחר זה: וופל בלגי שהגיע עם מבטא צרפתי ומבחר סורבטים (זה כבר היה השלב שהתחלנו להתבדח זה עם זו); קרפצ'יו אננס; וגם מנה חדשה שעומדת להיכנס לתפריט – גלידת אגוזי. שילוב של חטיף מסורתי, נוגט ושוקולד הוא מתכון מנצח וזו ככל הנראה תהיה מנת הדגל של אוהבי המתוק-מתוק.

ניתן לתמצת את ארוחת הערב במילה אחת – כבוד (במובן respect). מתן מקום ראוי ללקוח ולחווית הסעודה שלו. בקומה ה-11 השירות היה לעילא ולעילא, חומרי הגלם מהם מורכבות המנות טריים ואיכותיים, הגשת המנות מוקפדת, והשילוב בין המזרח למערב מעניין ומורכב. עיצוב המסעדה מאופק ועדין: לבן וגוונים של חום משתלבים זה עם זה בהרמוניה. תפאורה הולמת, שנותנת בכורה לאוכל ולסועדים.

אייל שוקד בימים אלה על הכנתו של תפריט חדש למסעדה. אחרי החוויה של יום ראשון בערב, אני כבר מחכה לחודש אפריל, בו צפויה השקתו של התפריט החדש.

הקומה ה-11 אינה מסעדת מלון טיפוסית. היא מצויה פיזית בתוך מלון, אולם היא פונה בעיקר לקהל סועדים שאינם בהכרח מתארחים במלון. וזה הזמן להודות לדורון דוד, סמנכ"ל המלון, מגי לוי אשכנזי, מנהלת מכירות האירועים, והשף אייל רוזנברג שאירחו את חבריי לעט ואותי בערב נהדר. תודה גם לששת ולגלית גוטפרינד היחצ"נית על ההזמנה לאירוע. אלמלא הם, לא הייתי מגיעה למסעדה, וחבל. הקומה ה-11 היא מתחרה רצינית על כרסו של הישראלי שאוכל בחוץ, ובמיוחד על כרסו של אוהב האוכל שומר הכשרות.

ואחרי האוכל, הכיף הגדול הוא לעלות במעלית לחדר במלון, מבלי לחשב מי יהיה נהג תורן או כמה קילומטרים צריך לנהוג עד הבית. כשטניה הראתה לי את החדר הסטנדרטי שמציע המלון לאורחיו, כבר הייתי מוכנה לעבור לגור שם תקופה. החדר היה מרווח מאוד, מעוצב בסגנון מלון ספא מודרני בכתום-ירוק-אפור. אני מסוגלת לבהות שעות בחלון שצופה לאיילון ולראות את התנועה הזורמת או התקועה בפקקים (כל אחד והבאג שלו).

אורחי המלון נהנים מכניסה למכון הכושר והספא השכן "הולמס פלייס" וכן מארוחת בוקר מפנקת, "אֵם כל ארוחות הבוקר" אליבא דאייל רוזנברג, שמוגשת, איך לא, בקומה ה-11. ארוחה זו פתוחה גם לסועדים שאינם אורחי המלון.

מיקום המלון – בתל-אביב, על עורק תחבורה ראשי ועם חנייה צמודה, מקנה לו יתרונות מנצחים בבחירת מקום לערוך בו פגישה עסקית נינוחה בשילוב ארוחת בוקר בקומה ה-11.

בניסיון נואש לגרור אותי החוצה מהחדר (אני כבר הייתי עסוקה במחשבות לוגיסטיות בדבר מעבר המגורים העתידי), פיתתה אותי טניה באומרה "חכי עד שתראי את הסטודיו". ואכן, הסטודיו מתאים הרבה יותר לתוכניותיי לכיבוש מתחם עזריאלי. גדול יותר, ובעל חלון שקוף בין חדר האמבטיה לבין חלל המגורים, ובין החדר האמבטיה לאיילון, – הסטודיו אידיאלי לבילוי רומנטי מפנק או לפסק-זמן מהשגרה.

בשלב זה, ועד שאוציא את תוכניותיי הגרנדיוזיות לפועל, נפרדתי לשלום מכולם ועליתי שוב על האיילון, הפעם צפונה. כשהאותיות האדומות של מלון קראון פלזה סיטי סנטר מתרחקות ממני במהירות, שיחזרתי את הערב ונשאר לי טעם טוב, טעם של עוד.

"הקומה ה-11", מתחם מגדלי עזריאלי (המגדל המרובע), מלון קראון פלזה סיטי סנטר, תל אביב

מירה-בל טועמת וכותבת. יולה מצלמת וטועמת. וביחד אנחנו MiYu
כתיבה שיווקית וצילום תדמיתי בתחום הקולינריה


לתחילת הפוסט

לדף הבית»