אקיקו סושי בר / אני צוחקת מבפנים

"אחלה חולצה" אמר אמיר בן התשע לאחר שבהה בכיתוב כמה שניות.

פלג, חברו לכתה, קימט את מצחו ושאל: "אבל למה את צוחקת מבפנים?"

לשאלה ישירה וסקרנית שכזו לא ציפיתי מוקדם בבוקר.

מאתמול הסתובבתי עם חולצה שעליה כתוב "אני צוחקת מבפנים" והמבוגרים לא שאלו אותי כלום.

בשבריר השנייה שבה ניסיתי לחשוב על תשובה הולמת לשאלה, נזכרתי בדבריו של אנטואן סנט-אקזופרי בספרו "הנסיך הקטן": "לעולם אין המבוגרים מבינים משהו בשכלם הם, והילדים מתעייפים מלהסביר להם שוב ושוב."

עוד לפני שהספקתי לענות, שאל אותי הנחל הקטן: "את עובדת בחברת ביטוח?"

מופתעת עוד יותר, עניתי "לא, למה?" והתשובה לא איחרה לבוא: "כי, חברות ביטוח אולי עצובות מבחוץ, אבל צוחקות מבפנים על הלקוחות שלהן".  כן, כך ענה לי בן התשע בלי למצמץ.

ואני בגילו בכלל לא ידעתי מה זה חברת ביטוח, ובוודאי לא היו לי תובנות פוסט-טראומטיות מסוג זה.

הצילו.

תחושת חוסר האונים והתשוקה שלי לסושי הוליכו אותי מאוחר יותר ל"אקיקו סושי בר", לארוחת צהריים מהירה.

אקי (הבעלים והרוח החיה מאחורי "אקיקו", ילידת קוממוטו שביפן) שמחה מאוד לראותי, ותכף ומייד דאגה לכבד אותי בכוס תה אורז יפני חם. "יש לזה ריח של פופקורן, הא?" צחקה לעברי.

אקי נמצאת בדרך כלל במטבח, אבל כשהיא עסוקה בקדמת הבר בקבלת הזמנות, מכין את האוכל פאנג הסיני, שהגיע לישראל מכפר קטן בשם שן-דונג. כן, כן, סיני שמכין אוכל יפני. פאנג חגג השבוע 13 שנים לשהייתו בישראל, ונראה שהוא מרוצה מאוד מעבודתו הנוכחית.

הזמנתי, כרגיל, את הקונוסים "של אקי": שרימפס טמפורה, סלמון, מלפפון, אבוקדו, עטופים באורז ואצה, ומעליהם זילוף עדין של ספייסי מיונז וטריאקי.

אקי ופאנג מכינים את האוכל באהבה, ולמרות שניסיתי כבר את השילוב הזה בכמה סושיות, ב"אקיקו" הוא פשוט אלוהי. השרימפס טמפורה מגיעים חמים, ומבצבצים מחוץ לקונוס, קורצים לי לטרוף אותם מהר, לפני שיתחרטו ויחזרו לים.

את המנגינה הזו קשה להפסיק, ולכן המשכתי עם neon roll: חתיכות טונה, סלמון ומלפפון עטופים באבוקדו עם רוטב ספייסי-מיונז, טריאקי ומעל שבבי בצל ירוק. בין לבין פינטזנו יחד אקיקו ואני על הטיול העתידי המשותף שלנו ביפן בשנה הבאה.

בביקוריי הקודמים טעמתי גם את ה- shou, סנדוויץ' סושי שמכיל אבוקדו, מלפפון, טאמאגו (חביתה יפנית) ומכוסה שבבי טמפורה.

עוד אהבתי מאוד את ה- misato roll המתקתק, שעשוי מאינארי קריספי ובתוכו אורז צלופח ואבוקדו. אינארי הוא מעין כלי קיבול עשוי מטופו, שניתן לאוכלו כך ואפשר לטגן אותו טיגון עמוק, כמו במיסאטו, ואז הוא נהיה קריספי וטעים טעים.

כשבא לי באמת להתפנק, אני מזמינה את הקערה האולטימטיבית: צ'ראשי דה-לקס. זוהי קערה ובה כל טוב: תחתית של אורז שעליה חיים באושר ובצוותא (אך לא להרבה זמן) דגים נאים, שרימפס, צלופח, טאמאגו, מלפפון, אבוקדו, בצל ירוק ואצות.

לסיום, התחשק לי משהו מתוק, אז הזמנתי קינוח – אגאדאנגו, כדור אורז שחום או לבנבן ממולא בשוקולד חם לבן או מריר. התשובה המוחצת היפנית להר געש שוקולדי-פונדנטי אירופאי. הפעם לקחתי רק חצי קינוח: את הכדור הלבן עם מילוי השוקולד המריר. אקי שמחה מאוד, כי זה השאיר לה את הכדור התאום, השחור עם המילוי הלבן ("גם אני צריכה לאכול, את יודעת").

גילגלתי את המילוי הנימוח בפי, נהנית מהרגע, שוכחת שזה אמצע יום עבודה, חם, בישראל, ונכנעת למתוק מתוק הזה.

כשהרמתי את הראש, חוזרת למציאות, היתה מונחת לפניי עוד כוס תה יפני. "זה כדי לשטוף ולנקות את החיך" חייכה אלי אקי.

סיימתי לשתות, ישבתי עוד כמה דקות עם אקי לעדכונים וחדשות, אחר כך ריחפתי לי אל הדלת, להמשך היום, מתודלקת באנרגיות חדשות.

התאווה לסושי שככה לעת עתה, ועכשיו צחקתי גם מבפנים, כמו שהעידה החולצה שעליי.

אקיקו סושי בר – אחימאיר 17, מרכז שוסטר, רמת אביב ג', תל-אביב

*** למען הסר ספק: המלצה זו היא המלצה אישית שלנו, ואיננו מתוגמלות עליה.

מירה-בל טועמת וכותבת. יולה מצלמת וטועמת. וביחד אנחנו MiYu
כתיבה שיווקית וצילום תדמיתי בתחום הקולינריה


לתחילת הפוסט
לדף הבית»