קצת אחרת / סתיו נמר

הכותרת כבר מרמזת על הכל.
כולנו מרגישים, לפעמים כאילו אנחנו אחרים, כאילו אנחנו שונים מכולם.
וזה נכון – כל אחד שונה וכל אחד מיוחד בדרכו שלו.

קוראים לי סתיו, אני בת 15 וחצי, ויש לי אפילפסיה כבר 4 שנים.
אתם בטח חושבים לעצמכם, אחת מהמחשבות הבאות: "איזה מסכנה"/"מה זה לעזאזל אפילפסיה?" (לחשוב את שתיהן זה גם בסדר).

התקף אפילפטי, הוא ביטוי לפעילות חשמלית פתאומית ובלתי מבוקרת באזור/אזורים מסוימים במוח, בעצם נוצר שיבוש בפעילות החשמלית הסדירה של המוח.

אחד ממאה, סובלים מאפילפסיה.
בואו נודה בזה: המחלה יותר נפוצה ממה שרובכם חשבתם.

אני רוצה להבהיר דבר אחד חשוב מאוד: אני לא מסכנה! ולא צריך לרחם עלי בגלל המחלה!

מהרגע שגילו אצלי את המחלה, החלטתי שהיא לא תמנע ממני שום דבר – ושהיא לא תגרום לי להיות שונה מאחרים.
המחלה הגבירה לי את המוטיבציה – להוכיח לכולם שאני מסוגלת לעשות הכל, להצליח לעשות הכל, ולהגשים את השאיפות שלי.

את הטיולים השנתיים אני לא מפספסת, אני הולכת לישון אצל חברות, הולכת לראות סרטים ובקיצור: אני עושה כל מה שבנות 15 עושות.
אני גם עושה שיעורי בית ולומדת למבחנים. בעוד חודשיים אני אעשה את הבגרות הראשונה שלי.

ובקיצור: אני לומדת כמו כל בנות ה-15.

עכשיו, אחרי שסיפרתי מהם הדברים שבהם אני "כמו כולם", הנה דברים אחרים (חוץ מהמחלה) שבהם אני אחרת:

אני מעדיפה להקשיב לשירים ישראליים ישנים – ולא לג'סטין ביבר למשל…
אני גם רוצה להיות עיתונאית מגיל צעיר, ואוהבת מאוד לצפות בחדשות.

האפילפסיה לא תמנע ממנו להיות עיתונאית, ולביים, ולכתוב ולהפיק – בקיצור שום דבר לא יעצור אותי!
זה המסר שלי: אל תתנו לשום דבר להשתלט לכם החיים – תהיו אתם ה"נהג" ולא ה"נוסע" בחיים שלכם!

סתיו נמר